פרץ נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק דין

א.הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מעין צור) מיום 9.10.12, בת"א 9246-06-09 לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה ובית משפט קמא הורה למערערת לפנות את הדירה ברח' משה שרת 13 בעכו ולהחזיר את החזקה בה למשיבה כשזו פנויה מכל אדם וחפץ. כמו כן חוייבה המערערת בהוצאות משפט.

ב.העובדות הצריכות לעניין בתמצית הינן אלה:

המערערת היא בעלת הזכויות בדירה בת 3 חדרים בעכו (להלן : "הדירה") זאת לאחר שביום 16.9.1984 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות לפיו השכירה המשיבה למערערת את הדירה למשך שנה.

מאז נחתם החוזה ועד עצם היום הזה ממשיכה המערערת להתגורר בדירה זו.

ביום 27.12.06, הלכה לבית עולמה דודתה של המערערת, זאת לאחר שהותירה אחריה צוואה (שנעשתה ביום 25.2.1999). בצוואה זו ציוותה המנוחה את זכויותיה בדירת מגוריה שברח' הרצוג 6 בעכו למערערת.

ביום 15.4.07 ניתן צו קיום צוואה, ובתאריך 1.6.2008, מכרה המערערת את דירת המנוחה תמורת סכום של 130,000 ₪.

ג.המערערת ביקשה להמשיך להתגורר בדירתה, אולם ועדת אכלוס עליונה של משרד השיכון החליטה, בישיבה מיום 26.6.08, לדחות את בקשתה של המערערת. ביום 9.12.08 הודיעה המשיבה למערערת על סיום השכירות והיא נדרשה לפנות את הדירה עד 9.2.09, מועד בו חזרה והחליטה ועדת האכלוס העליונה לדחות את בקשתה של המערערת להוסיף להתגורר בדירה.

בהחלטה נאמר: "בעלת דירה אותה מכרה ב- 1.6.08, אינה עונה למס' נפשות ואינה עונה למרכיב ההכנסה ולא נמצא מקום לחריגה מהכללים".

ד.משלא פינתה המערערת את הדירה, הוגשה התביעה לפינוי. בקשת רשות להתגונן שהגישה המערערת נדחתה ביום 9.6.10, אך ערעורה של המערערת לבית משפט זה (ע"א 17679-07-10) נתקבל, וביום 8.3.11 החליט בית משפט זה (בהרכב בראשות כב' השופט יצחק כהן) לאפשר למערערת להתגונן מפני תביעת המשיבה ולברר האם יש למערערת זכאות לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998, ורק לאחר מכן לקבוע האם יש מקום לפנות את המערערת מן הדירה, אם לאו.

נכתב עוד באותו פסק דין: "יצויין בהקשר זה, שהמערערת מחזיקה בדירה מזה תקופה של 26 שנים ולטענתה, עבור הדירה שנרכשה ונמכרה על ידה קיבלה סכום הנמוך מ- 350,000 ₪. מאליו מובן כי אין אנו מביעים דעה בשאלה מה סיכויי המערערת שטענותיה תתקבלנה בבית משפט קמא".

ה.כפי שמציין בית משפט קמא הגיעו הצדדים, בסמוך לאחר תחילת ישיבת ההוכחות, להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ולפיו יגישו סיכומים בכתב בהתבסס על החומר שבתיק בית המשפט.

לאחר שבית משפט קמא סקר בהרחבה בפסק-דינו את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים הגיע הוא למסקנה לפיה המערערת היא בעלת דירה, בנוסף לדירה הציבורית בה היא מתגוררת, ולכן, כך לפי קביעת בית משפט קמא, התבטלה כדין זכאותה לדיור ציבורי.

בית משפט קמא מסביר, כי נוכח סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, עומדת למשיבה הזכות להפסיק את חוזה השכירות עם המערערת על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש. זכות זו יש להפעיל בתום לב ולפי הקריטריונים הראויים לגוף ציבורי. ממשיך בית משפט קמא וכותב, כי משירשה המערערת את דירת המנוחה, נתבטלה זכאותה לדיור ציבורי. היתה זו לא רק זכותה אלא אף חובתה של המשיבה לסיים את יחסי השכירות עם המערערת ולפנות את הדירה הציבורית לנזקקים אחרים הזכאים לדיור ציבורי.

המשיבה פעלה איפוא, לפי קביעת בית משפט קמא, בתום לב ולפי קריטריונים ראויים.

ו.באשר לפרק זמן סביר לפינוי, כותב בית משפט קמא שהואיל והמערערת לא פינתה את הדירה מאז שנדרשה לעשות כן לפני כ- 4 שנים, הרי פרק הזמן שחלף הוא פרק זמן סביר ואף למעלה מכך.

גם את שאר טענותיה של המערערת (בנוגע לזכות חוקתית לדיור סביר), כמו גם לזכותה לפיצוי על השבחת הדירה בה שהתה במעמד של ברת רשות, דחה בית משפט קמא.

ז.על כל אלה נסוב ערעורה של המערערת המתארת בערעורה את נסיבותיה האישיות הקשות ומוסיפה, כי האמור בתצהירה לא נסתר. כמו כן נטען, שהמערערת שהיא ילידת 1955, מתגוררת בגפה מזה כ- 25 שנה בדירה טרומית קטנה וישנה משנות ה- 70 באיזור של שכונת עוני, ולמעשה אם תפונה מן הדירה תיפול היא לנטל על החברה, הואיל ואין לה דיור חליפי.

ח.נטען עוד בערעור, שדירת הדודה שקיבלה המערערת בירושה נמכרה כנגד סכום של 130,000 ₪. לאחר תשלום למתווך ולעורכי דין נותרו בידי המערערת 100,000 ₪. מתוכם שולמו 70,000 ₪ לבן, וכן למגורי הבת, כשזו מצידה השקיעה בדירת הדודה המנוחה כ- 45,000 ₪. יתרת התמורה, כיסתה חובות למכולת, חשמל, מחיה שוטפת, ותרופות. כיום שבה המערערת לאכול בבית תמחוי.

ילדיה של המערערת אינם מסוגלים לעזור לה, הואיל והם עצמם במצב קשה.